בסוף היום, כשאת שוכבת על הספה
אחרי ששוב איבדת את זה עם הילדים
על מה את חושבת?
על הפחד שאולי עשית נזק לילד שלך
כי שוב הגבת בעצבים, ולא כמו שרצית.
ואת חושבת, מי זו האישה שצעקה עכשיו?
למה אני שוב נופלת לשם?
אז ביום שאחרי את לוקחת אותו לגלידה,
שוקלת את המתנה שהוא מבקש כבר חודשים,
מנסה לכסות, לתקן, לפצות, אפילו מתייעצת עם הצ'ט
ומבטיחה לעצמך שמהיום זהו אני לא צועקת.
אבל זה לא מעביר את התחושה שמרוקנת אותך.
כי זה לא שאת לא אוהבת אותו
את אוהבת אותו יותר מכל דבר.
הבעיה היא שכשמשהו מתחיל לבעבע בפנים
לחץ, גוש בגרון, כיווץ בבטן
את לא מצליחה לעצור ולראות את הילד כמו שחשוב לך
ואת מוצאת את עצמך מול שתי אפשרויות בלבד:
לוותר, כי כבר אין לך כוח.
או לצעוק ולאיים, כי רק ככה הם זזים.
לא כי את אמא לא טובה,
כי אף אחד לא לימד אותך איך להגיב ברוגע.
